פסק-דין בתיק ה"פ 1586/04

1.         עניינה של תובענה מאוחדת זו הוא באישורו המלא או ביטולו החלקי של פסק בוררות,                   שניתן ביום 18.10.2004 על ידי עורך דין אורי ינובסקי (להלן: " פסק הבוררות"). חלקו הרלוונטי                של פסק הבוררות צורף כ נספח א' לבקשה לביטול פסק הבוררות.

פסק הבוררות קיבל בחלקה את תביעת בן טובים (להלן: " המשיב") כנגד קונמרט בע"מ                         (להלן: " המבקשת"). התביעה דנה בזכאות המשיב לחלק מרווחי המבקשת, כאמור בהסכם העבודה של המשיב אצל המבקשת.

2.         יצוין כי בתחילה הוגשה על ידי המשיב בקשה לביטולו החלקי של פסק הבוררות              (ה"פ 1586/06). לאחר מכן, הוגשה על ידי המבקשת בקשה לאישור פסק הבוררות במלואו                  (ה"פ 1626/06). שתי הבקשות אוחדו ונשמעו בפני, ופסק דין זה ניתן ביחס לשתיהן.

טענות הצדדים

3.         בקשת המבקשת היא לבטל קביעות בשני עניינים בלבד מתוך פסק הבוררות -                      שיעורה של הריבית וסכום ההוצאות. לטענתה, שגה הבורר בשני עניינים אלו ובכך התגבשו              עילות הביטול הבאות לפי סעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: " חוק הבוררות"):

א.      הוראת סעיף משנה (3), " הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו                             לפי הסכם הבוררות" - משקבע ריבית דולרית בשיעור של 7.5% לשנה על סכום הפיצויים שנפסקו למשיב ( סעיף 105.2 לפסק הבוררות).

ב.      הוראת סעיף משנה (4), " לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו" - משקבע הוצאות בגובה 15,000 דולר לטובת המשיב מבלי ליתן אפשרות למבקשת להגיב לעניין זה ( סעיפים 105.5 ו-105.6 לפסק הבוררות).

4.         לטענת המשיב, לא מתקיימת כל עילת בטלות מאלו הקבועות ב חוק הבוררות                   ביחס לקביעות אלו. 

דיון

ביחס לקביעת הריבית הדולרית בשיעור של 7.5% לשנה

5.         לטענת המבקשת הגם שהבורר הופטר מהוראות הדין  אין הוא יכול לפסוק שלא בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 - הקובע שיעור נמוך יותר לתשלום ריבית.

6.         לפי הסכם הבוררות שנחתם בין הצדדים הוסמך הבורר לדון ב" כל חילוקי הדעות שביניהם לרבות כל שאלה עובדתית או משפטית הנוגעת ו/או הנובעת מחילוקי הדעות"               ( סעיף 1 להסכם). חילוקי דעות אלו הם " באשר למידה וגם/או היקפה (הן מבחינת סכומים              והן מבחינת זמנים) של זכאותו של בן-טובים לרווחים על פי הוראות הסכם העסקה                       מיום 93-4-11 שבין קונמרט לבין בן-טובים".

באשר לאופן ההכרעה של הבורר בחלוקי דעות אלו נקבע כי " הבורר לא יהא כבול בהוראות הדין ו/או הפרוצדורה " ( סעיף 3(ג) להסכם, ההדגשה שלי - נ.א.).

העולה מהוראות ההסכם הוא שהבורר צריך לקבוע את היקף זכאותו של המשיב לרווחים                 אף בעבר, ובהתאם לקביעתו לחשב את הצמדת הסכומים לריבית. מחמת שבקביעה זו,                       כמו בכל קביעה אחרת בפסק הבוררות, אין הבורר כבול להוראה שבדין, אין לומר                        כי חרג מסמכותו בקביעת הריבית הדולרית בשיעור בה נקבעה. לא הובהר מדוע דווקא                 בעניין חישוב הריבית סבור בא כוח המבקשת כי הבורר כבול להוראת דין כלשהי,                          כאשר סעיף 3(ג) להסכם משחרר את הבורר כליל מהסתמכות כזו.

7.         גם טענת המבקשת בדבר פסיקת הריבית הדולרית על פי הוראת סעיף 11(ב) סיפא            לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 מהווה ניסיון לכוף על פסק הבוררות              את שביקשו הצדדים לפטור אותו ממנו, דהיינו - כפיפות להוראות הדין, בין מהותי ובין דיוני. 

כמו כן, יצוין כי הלכה היא שבית משפט אינו משמש ערכאת ערעור על ממצאי ומסקנות                  פסק הבורר וכי אין הוא בוחן אם שגה הבורר בקביעותיו. כל שבוחן בית המשפט הוא האם קיימת עילת ביטול מאלו המנויות ב סעיף 24 לחוק הבוררות, ובהיעדרן - יאשר את פסק הבוררות              (רע"א 1512/92 קירת נ' נזר, פ"ד מז (5) 520).

לפיכך, בעניין זה לא קמה עילת ביטול על פי סעיף 24(3) לחוק הבוררות ודין הטענה להידחות.

ביחס לקביעת סכום ההוצאות בגובה 15,000 דולר

8.         לטענת המבקשת לא ניתנה לה הזדמנות נאותה לטעון טענות לעניין ההוצאות.                לשיטתה - משלא התקבלה תביעת המשיב במלואה, היה על הבורר לפנות לצדדים בשנית                כדי שיטענו בעניין זה .

9.         למבקשת עמדה הזכות לטעון טענותיה בעניין סכום ההוצאות במסגרת סיכומיה                 ככל אשר חפצה, ואף עשתה כן ב פרק ה (1) לסיכומיה בפני הבורר ( נספח י' לתשובת המשיב).   אף אם טענות אלו נטענו " בקצרה", אין הדבר מהווה היעדר הזדמנות נאותה לטעון טענות               ואין בכך כדי להוות עילת התערבות בפסק בוררות לפי שיטתנו המשפטית.

ככל שטענת המבקשת מסתמכת על חובת הבורר לקיים דיון בעניין ההוצאות במובחן                     מיתר הסוגיות עם תום ההכרעה לגופה של התביעה, הרי שהליך כזה אינו מוכר לא בבתי משפט ואף לא במסגרת של בוררות.